¹והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל־האשה אף כי־אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׃ ²ותאמר האשה אל־הנחש מפרי עץ־הגן נאכל׃ ³ומפרי העץ אשר בתוך־הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן־תמתון׃ ⁴ויאמר הנחש אל־האשה לא־מות תמתון׃ ⁵כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע׃ ⁶ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה־הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם־לאישה עמה ויאכל׃ ⁷ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת׃ ⁸וישמעו את־קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן׃ ⁹ויקרא יהוה אלהים אל־האדם ויאמר לו איכה׃ ¹⁰ויאמר את־קלך שמעתי בגן ואירא כי־עירם אנכי ואחבא׃ ¹¹ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן־העץ אשר צויתיך לבלתי אכל־ממנו אכלת׃ ¹²ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה־לי מן־העץ ואכל׃ ¹³ויאמר יהוה אלהים לאשה מה־זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל׃ ¹⁴ויאמר יהוה אלהים ׀ אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך׃ ¹⁵ואיבה ׀ אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב׃ ס ¹⁶אל־האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל־אישך תשוקתך והוא ימשל־בך׃ ס ¹⁷ולאדם אמר כי־שמעת לקול אשתך ותאכל מן־העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך׃ ¹⁸וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את־עשב השדה׃ ¹⁹בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל־האדמה כי ממנה לקחת כי־עפר אתה ואל־עפר תשוב׃ ²⁰ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל־חי׃ ²¹ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׃ פ ²²ויאמר ׀ יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה ׀ פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׃ ²³וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן לעבד את־האדמה אשר לקח משם׃ ²⁴ויגרש את־האדם וישכן מקדם לגן־עדן את־הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את־דרך עץ החיים׃ ס